info

תקופת הבולרו נושא הטלאי

בים מן היהודים הזרים עזבו את מעונם מתוך פחד כך הגענו – הורי, אחותי הילדה ואני – אל אנגולם ,Angoulême בספטמבר 1939, כדרכן של משפחות יהודיות רבות מהעיר מץ Metz . תחילה עלה בידנו לנהל חיים כמעט נורמאליים.

בים מן היהודים הזרים עזבו את מעונם מתוך פחד
כך הגענו – הורי, אחותי הילדה ואני – אל אנגולם ,Angoulême בספטמבר 1939, כדרכן של משפחות יהודיות רבות מהעיר מץ Metz .
תחילה עלה בידנו לנהל חיים כמעט נורמאליים.
הממשלה העניקה בכל חודש קצבת קיום לפליטי לוריין, ואבי מצא עבודה, ויכולנו להתקיים כך בכבוד. אני למדתי בתיכון עירוני לנערות, ואחותי בגן חובה. בימי שבת אחר הצהריים נפגשו משפחות רבות ב"גינה הירוקה" ואנחנו, הילדים, השתעשענו היטב.
לפתע, ביוני 1940, הכול השתנה בן-לילה. צרפת נכבשה, העיר אנגולם שרצה גרמנים, המוני חיילים צעדו תוך שירת "היילי, היילו" בקולי קולות, עד היום מהדהדים באוזני קולות המגפיים הפוסעים בסך!
החרדה הייתה נחלת הכול, היא הורגשה בכל העיר, בכל בית.
זכורות לי היטב לחישותיהם של הורינו בערבים, התרוצצות אבי, אווירת הפחד והאי- ודאות ששררה בביתנו ובמשפחות יהודיות רבות. שמועות! שמועות! כל אחד סיפר דבר-מה, כל אחד ידע משהו שאחרים לא ידעו.
הופיעו מילים חדשות: מפקד, חותם יהודי, רשימות, מצוד, מעצרים, האזור החופשי, "אנטלויפן" (ביידיש: לנוס).
אמירה אחת נשמעה לעתים קרובות: "כן, אבל אנחנו צרפתים!" מילים מסוימות היו סתומות לי, בלתי-מובנות.
יום יום הופיעו הודעות חדשות, צווים, תקנות; החיים נהיו קשים יותר, מסוכנים. כך חיינו במשך כשנתיים.
ואז, ביוני 1942, הופיע הצו על נשיאת הטלאי הצהוב.
אבל, בחודשים אלה, מאי-יוני, הייתה דאגתי העיקרית להצליח בבחינת המעבר שלי לכיתה 'השישית', ואמא גם הרשתה לי להזמין כמה חברות לחגיגת יום הולדתי ה-11 ב-25 ביוני, לאחר הבחינה!
את הבחינה עברתי בהצלחה, ואפילו בציון 'טוב מאוד'.
חגיגת יום הולדתי? כלום, כמובן, אבל זכיתי למתנה בלתי-נשכחת, מתנה שאזכור עד סוף ימי, "בולרו-נושא-טלאי" בעקבות הצו השמיני מ-29 במאי 1942.