הן מאה, הן אלף, אולי עשרת אלפים, אותן האלומות המתקוממות נגד המוות למען החיים, הן אלה אשר הבטיחו את הישארותם בחיים של ילדיהן תוך נקיטה בצעדים הגובלים בהקרבה עצמית. 
אברהם, תוך פנייה לרצונו של האל, כאשר הוא מכין את עצמו להקריב את בנו יחידו, האם היה רוצח ילדים בפוטנציה? תוך קשירת קשר עם ריבונו של עולם והפגנת ביטול עצמי של ממש, הוא מציע לאנושות כולה מוסר השכל של ממש: מוות למולוך, הילד הוא החיים, הילד הוא העתיד.
האמהות היהודיות, הכפילות של שרה אמנו, כל אחת מהן עם קורטוב אלוהי, על סף התהום סירבו להיכנע לייאוש, נתלו בתקווה, ומסרו את ילדיהן לחיים. 
האומץ והאמונה של האמהות אשר התנגדו למולוך ומרדו בו באו לידי ביטוי ב"נטישת ילדם". למי יהיה את הכוח הנפשי, מי ידע לנצור את דמעותיו כאשר היה יכתוב את השמות של אותן הנשים ברשימה האמונה על שמירת הזיכרון.
אותה אחת שנעצרה ושלא הסתובבה לאחור כדי להיפרד מבנה אשר היה חבוי מתחת למיטה.
אותה אחת אשר בנסיעתה האחרונה ייעדה לבתה את האור ואת החופש כאשר תוך כדי הטלתה על פסי הרכבת, אחרי שנקרעו ידיה תוך כדי ניסיון לפתוח פתח צר בדרגשי הקרון. 

זאת אשר תוך כדי לחישה אמרה לבנה: "לך, לך לך, תרוץ מבלי להסתכל אחורה, הצל שלי יעטוף אותך." 

אלה שהתייחסו לתופעות אלו כאל נטישה לא יודעים אהבת אם מה היא. 

במשפט שלמה, המלך הבין זאת בעבר הרחוק : אהבת אם יכולה למצוא גם את ביטויה בנטישת הילד. זאת הייתה ההתנגדות האמתית. לקוות בחיים, לסרב למוות עד לפרידה האולטימטיבית. 

ד"ר ליכטנשיין