משה (מקס) ארנד

משה ארנד (Ahrend) נולד ב-1926 בפרנקפורט שעל נהר המיין. הוא למד בביה"ס הריאלי ע"ש הרש"ר הירש עד ל'ליל הבדולח' בנובמבר 1938. אמו (אביו נפטר שלוש שנים קודם לכן) צירפה אותו לקבוצת ילדים שנשלחו לצרפת כדי לחלצם מדי הנאצים. הוא נקלט במשפחה יהודית בסטרסבורג Strasbourg. בחיק משפחה זו הוא חגג את הבר מצווה שלו; מבני משפחתו רק אחיו דוד, ששוחרר ממחנה בוכנוולד והתגורר בלונדון, הגיע לחוג עמו את המאורע. ככל שאר תושבי סטרסבורג היהודים הוא פונה מן העיר בספטמבר 1939 ונדד עם 'הוריו' המאמצים ממקום למקום ומבית ספר לבית ספר, ולבסוף מצא מחסה במוסד ילדים יהודי בברו-וורנה שבמחוז אלייה (Brout-Vernet, Allier). כאשר נודע שהוא מבוקש על ידי הגסטאפו, הוא חצה בחשאי את הגבול השוויצי במאי 1943 והתגורר בציריך עד סוף המלחמה.
עם עלותו ארצה בשנת 1945 הוא פונה ללימודים: תלמוד, שפה עברית, חינוך. בתום שירותו הצבאי, הוא נשלח על ידי הסוכנות היהודית למשימות חינוכיות בצרפת (1951-1949). עם שובו ארצה הוא נושא אישה (נולדו להם שלושה ילדים) וממשיך לעסוק בחינוך. בשנים 1968-1965 הוא נשלח לצרפת שנית, ובסיום שליחות זו הוא פותח בקריירה אקדמית. 
בשנת 1995 הוא פורש לגמלאות, אבל הוא ממשיך ללמד תנ"ך, תושב"ע, פילוסופיה ותולדות החינוך היהודי.

יפה בן-ישר

יפה בן-ישר (Jacqueline Goldberg) נולדה בפריס ב-1931 למשפחה שבה 3 ילדים. ב-16 ביולי 1942 (מצוד הוול-ד'היב) נעצר אביה, נכלא בדראנסי, שולח משם לאושוויץ ונספה שם. אמה ואחותה הקטנה נעצרו גם הן ונכלאו במחנה הריכוז בון-לה-רולאנד Beaune la Rolaude, ואחר כך בדראנסי. אחותה שוחררה משם, אך אמה נכלאה בבית חולים. 
יפה שהתה בכמה מוסדות לילדים, ולבסוף נקלטה במשפחה בוילקרן (Villecresnes) שבפרוורי פריס. מסוכן לה מדי לבקר בבית ספר, והאישה שבביתה היא מתגוררת מכניסה אותה כשוליה אצל יצרנית פאות נכריות המספקת תסרוקות לאופרה של פריס. אבל יפה חוששת שיסגירוה ונמלטת משם; ארגון OSE מוצא לה מקום במוסד שלו, ואחר כך מעביר אותה למוסד אחר ולמוסד שלישי, וכך היא נודדת עד סוף המלחמה ממסתור למסתור.
בשנת 1952 היא עולה ארצה, נישאת ועובדת בהוראה. יש לה 4 ילדים ו-16 נכדים.

מיכאל בלוך

מוצאו של מיכאל בלוך, שנולד בסטרסבורג ב-1929, ממשפחה אלזאסית מרובת ילדים. ב-1939, עם פינוי אזור הגבול הגרמני, המשפחה עברה לעיירה קוסה שליד וישי (Cusset, Vichy). ב-1943, ביוזמת תנועות ההתנגדות היהודיות, ניתנו לו מסמכים מזויפים על שם Michel Blondel, והוא למד בתור לא יהודי בבתי ספר אחדים זה אחר זה. לבסוף הוא חצה בחשאי את הגבול השווייצי, נכלא שם במחנה עקורים ואחר כך הועבר למוסד ילדים, והוא רק כמעט בן 15 שנה.
כשישה חודשים לאחר תום המלחמה הוא חוזר לחיק משפחתו בצרפת. בשנת 1947 הוא מפליג ארצה בספינה של עלייה ב', נעצר על ידי הבריטים ונכלא למשך שנה במחנה בקפריסין. ב-1948 הוא מתגייס לצה"ל. עם שחרורו הוא מתחתן, נעשה מורה לאמנויות, ואחר כך למפקח כללי במשרד החינוך בתחום האמנויות המעשיות. הוא מרבה לצייר בעצמו ומציג את יצירותיו בתל-אביב, בפריס, במונקו ובניו יורק.
כאשר הבין שזיכרונותיו על שנות המלחמה מסרבים להישכח, הוא החליט להעלותם על הכתב למען ילדיו ונכדיו.

בטי אפל

בטי אפל (Berthe Lewkowicz) נולדה באפריל 1935 בואלנסיין (Valenciennes) להורים ממוצא פולני. המשפחה התגוררה בעיירה זו עד ספטמבר 1942; אז נעצרו אמה ואחיה מישל בן השנתיים על ידי המשטרה הצרפתית והגסטאפו, הם נשלחו למאלין ומשם לאושוויץ, שם נספו. 
בטי עצמה, עם אביה ואחיה ז'ק בן החמש, הצליחו לחצות בחשאי את קו התיחום (אל דרום צרפת). אחר כך הפקידו את בטי ואחיה במשפחה לא-יהודית בדולין, כפר קטן בסאבוא (Dullin, Savoie), והם שהוו שם עד סוף המלחמה. בטי עלתה ארצה לבדה ב-1964.
"כיום", היא אומרת, "משחלפו 60 שנה, אני סבורה שחיוני שנדבר על מה שעבר עלינו ונספר את הכל, כי אנחנו האחרונים, ולאחר שנסתלק מן העולם מי יוכל להעיד שהיינו כאן וראינו את מה שראינו?".

פנינה הבר-שפיץ

פנינה (Paulette Heber) נולדה בבלגיה, והעובדה שאין לשמה צליל יהודי פטרה אותה מן הצורך להחליף את שמה בשנות המלחמה. עם פלישת הגרמנים לבלגיה בשנת 1940 נמלטה המשפחה, שמוצאה מפולין, ועברה לצרפת. כפליט התנדב אביה לעבוד אצל איכר ללא תשלום בתקווה שלא יגורש אל מחנה ריכוז. ואף על פי כן באוגוסט 1942 באו שוטרים לעצור אותו; פנינה ואמה הצליחו להימלט והצילו בכך את חייהן. את אביה כלאו בדראנסי, ומשם שילחוהו לאושוויץ אל מותו.
לאחר "ביקור" השוטרים הופרדה פנינה מאמה ונמסרה לארגון היהודי OSE. היא הוחבאה תחילה במנזר, ואחר כך הושמה במוסד ילדים יהודי באיזייה (Izieu) ממנו הצליחה להימלט בעוד מועד.
אמה של פנינה חזרה לבלגיה, והיא עלתה ארצה בגפה ב-1945 במסגרת עליית הנוער ונקלטה בקיבוץ כפר רופין. היא נישאה צעירה מאוד, ובעלה פליט השואה גם הוא; בהיותה בת תשע עשרה נולד להם בן. המשפחה התגוררה בחולון, בעלה למד עבודה סוציאלית והיא הייתה גננת. מנישואיה שניים נולדה לה בת.
כאשר התקשתה להתקיים מיגיע כפיה, בנה הציע לה להצטרף אליו ואל משפחתו בקיבוץ שדה בוקר. שם היא מתגוררת עד היום והיא מקווה שלא תצטרך לנדוד עוד...

מלכה קלר

מלכה קלר (Régine Tragarz) נולדה בפריס ב-1932 להורים ילידי פולין; היא הייתה הראשונה לשלושת הילדים שנולדו להם בפריס, שבה התגוררו ברובע השנים עשר. אביה התנדב לצבא הצרפתי ב-1939. כאשר אמה נעצרה, אביה התחבא בליון, אך בפברואר 1943 גם הוא נתפס וגורש לאושוויץ.
בתום המלחמה מצאה מלכה את עצמה ללא קרוב כלשהו וללא בית. היא עלתה ארצה ב-1949. בארץ חשה בנוח יותר מאשר בצרפת, והיא רכשה כאן סוף סוף מעט ביטחון עצמי. כולם סביבה היו כמוה, ללא קרובים ומשפחה אך מלאי תקווה לימים טובים יותר. כאן הכירה את בעלה, יתום אף הוא, יליד אנטוורפן, והם התחתנו ב-1951. נולדו להם 3 בנים, נכדים ואף נינים. "זאת נחמתי", היא אומרת.

יצחק קרמר

יצחק (הלמוט) קרמר נולד ב-1925 בבון אבל גדל בוורמס שבגרמניה.
בנובמבר 1938 הוא חווה את ליל הבדולח. הוא ראה את הריסת הסתים והחנויות של היהודים. כמו כן את שריפת בית הכנסת העתיק ביותר בגרמניה, שבו נערך טקס בר המצווה שלו. בשנת 1940 הוא הוגלה עם בני משפחתי ועם כל יהודי המחוזות בדן ופאלטין וחבר הסאר למחנה גירס שבדרום צרפת. כמה חודשים מאוחר יותר הועבר למחנה ריווסאלט. הודות לאירגוני אוז"ה ואי.אי.אף הוא שוחרר מריווסאלט והועבר עם עוד צעירים אחרים לארמון שרי Charry קרוב לעיר מוסאק Moissac.
בספטמבר 1942 המשטרה רצתה להחזיר אותם למחנה, אבל הודות למחתרת הם הצליחו להסתתר. תעודת הזהות המזויפת שסופקה לו על ידי המחתרת אפשרה לו לנוע ממקום למקום. יצחק היה מוסתר בבית ספר לוטרק, וכמו כן אצל איכר עד אשר התנדב לארגון המחתרת מאקי, תחת השם זבן Zebu . ביוני 1944 הוא הצטרף לקבוצת צעירים במטרה לעבור את הגבול לספרד באופן בלתי חוקי, כדי להגיע לארץ ישראל. 
יצחק אומר: "אני חושב שחשוב מאוד לספר, לפרסם ולהסביר את כל אשר עבר הדור שלנו בשואה ובגלות".

ישראל ליכטנשטיין

ישראל ליכטנשטיין נולד בפריס להורים שהיגרו מפולין. הוא שהה בשני מוסדות ילדים של OSE, תחילה במונמורנסי שליד פריס, מוסד שאוכלס ברובו בילדים פליטי גרמניה ואוסטריה, משנת 1939 ועד מאי 1940, ואחר כך במאז'ליי שבמחוז קרייז (Masgelier, Creuse) עד מאי 1943. 
את אביו עצרו ביוני 1942 וכלאו בבון-לה-רולאנד, משם שולח אל מותו באושוויץ.
ישראל ליכטנשטיין הוא רופא; הוא עלה ארצה ב-1963 והוא מתגורר בירושלים. הוא מכהן כיום כיו"ר עלומים.

אהוד לב

אהוד לב נולד ב-26 במרס 1934 בעיירה ביל שבארץ באדן (Bühl, Baden); שמו הגרמני היה Herbert Odenheimer. 
ב-22 באוקטובר 1940 הוא נכלא, יחד עם הוריו, סבתו ו-6500 יהודי באדן, פלטינט וסאר, במחנה גורס שבצרפת. סבתו נספתה שם, והוריו שולחו אל מותם באושוויץ בספטמבר 1942.
אהוד חולץ מגורס ב-1941 על ידי אנשי ארגון OSE, שהה בכמה מוסדות ילדים ולבסוף הוחבא אצל משפחות נוצריות עד סוף המלחמה; אחת מהן הוכרה על ידי 'יד ושם' כ"חסידי אומות העולם". קרובים רחוקים משווייץ אימצוהו לבן (ומכאן שם המשפחה שלו); ב-1958 עלה ארצה והתחתן. יש לו ארבעה ילדים ותשעה נכדים.
אהוד לב הוא היסטוריון של האמנות, ונמנה עם מנהליו של מוזיאון ישראל בירושלים במשך 32 שנה. הוא גם הרצה באוניברסיטה העברית על תולדות האמנות במשך כעשרים שנה.
הוא לקח חלק בקבוצת דיון (החל מ-1991) ובסדנת כתיבה (החל מ-1994) מטעם 'עמך' בירושלים. בסיפוריו הקצרים ובשירתו אינו מבקש אלא לתת ביטוי לתחושתו כיום, כאשר "זיכרונות וחרדות העבר מתערבבים עם ההווה וחיי היומיום".
"אני כותב", הוא מסביר, "כיוון שאינני מסוגל לבטא בקול רם את הבלתי ניתן לביטוי החייב להיאמר, בתקווה שנצליח להנחילו לדורות הבאים".

ז'קי מוקאט

ג'קי מוקאט נולד בלוזאן שבשווייץ ב-1929, להורים ילידי סלוניקי. מסיבות מקצועיות, התמקמה המשפחה במרסיי; ב-1944 נלכדו הוריו, שולחו לאושוויץ ונספו שם. 
הודות למאמציהם של ארגוני ההצלה OSE ו-EIF, ג'קי מוקאט הוברח אל אדמת שווייץ. 
בתום המלחמה הוא חזר לצרפת, למד הנדסאות חשמל ב-ORT והקים חברה לשיווק מכשירי חשמל. 
הוא נמנה עם חברי תנועת הנוער EIF מ-1940 ועד 1953, מועד נישואיו עם מדריכה מאותה תנועה; נולדו להם שתי בנות.
שני בני הזוג פעילים בקהילה היהודית במרסיי. איבט רעייתו הקימה את "שיתוף פעולה נשי", והוא יו"ר התאחדות ותיקי וידידי EIF. ב-1996 הם הצטרפו אל ילדיהם בישראל, ורק על דבר אחד הם מצטערים: שלא עשו זאת מוקדם יותר... 
לספר על העבר – זהו לגביו הכרח, צורך חיוני, לאו דווקא כדי לתאר את קורותיו, אלא בעיקר כדי שהעולם ידע שהדברים התרחשו, כדי שלא יישכחו.

אדמונד פלצי

אדמונד (אדי) פלצי נולד בפריס ב-9 בפברואר 1931 לאב יליד מצרים ולאם צרפתייה. ב-1933 עזבה המשפחה את פריס והתיישבה בקהיר. אביו לקה במחלה אנושה, ובמאי 1940 אדי יצא בגפו ממצרים ועבר להתגורר עם סבו וסבתו בפריס. בעת המנוסה הגדולה מפני התקדמות הגרמנים ב-1940 המשפחה יצאה דרומה במכוניתה, ובאוקטובר הם חזרו אל פריס הכבושה בידי הגרמנים.
ביוני 1942 נאלץ אדי לענוד את הטלאי הצהוב וחווה על בשרו את האנטישמיות האלימה השוררת בבית הספר התיכון. בינואר 1944 הופיעו אנשי גסטאפו בדירתו, והוא נמלט בסיוע עוזרת הבית הנוצרייה. הוא מצא מקלט בחווה חקלאית ליד ראמבויי ושהה שם עד ספטמבר 1944. 
בשובו לפריס הוא מצא את סבו וסבתו, אך שבעה מבני משפחתו שולחו לאושוויץ במהלך המצוד הגדול של הוול-ד'היב בשנת 1942.
אדי חידש את לימודיו, המשיך באוניברסיטה וקיבל תואר אקדמי ראשון ושני. ב-1954 הוא התגייס לצבא הצרפתי, נשלח כקצין לאלג'יריה ושהה שם עד 1956. 
מכאן ועד 1991 היה אדי פעיל מאד בתעשייה, תחילה בצרפת ואחר כך בישראל, לאחר עלותו ארצה עם אשתו ב-1960.
הוא מצטרף לעלומים בספטמבר 1993, ומשנת 1995 הוא חבר הנהלת העמותה ואחראי לפעילות הסוציאלית מטעמה. 
ב-1992 הוא הוציא לאור (בעברית) ספר אוטוביוגרפי המתאר את השנים 1939 עד 1961.
הוא חבר במערכת עלון Mémoire Vive.

מרים טרופר

מרים טרופר (Cymbalista) נולדה ב-13 באפריל 1935 בלנס שבמחוז פא-דה-קאליי (Lens, Pas-de-Calais) להורים ממוצא פולני. אחיה נורברט נולד ב-1939. האב היה חייט והיה בעל בית מלאכה. המשפחה התגוררה בלנס עד 1942. הוריה נתפסו בלנס ב-11 בספטמבר 1942, הועברו אל מחנה מאלין שבבלגיה ומשם, ב-26 בספטמבר ברכבת מס' 11, גורשו אל מותם באושוויץ ב-28 בספטמבר 1942.
מרים ונורברט הסתתרו במשך 3 שנים בכפר של כורים ליד לנס, ובני משפחת המהגרים הפולנים הלא יהודים סיכנו את חייהם להצלתם. כיוון שבתום המלחמה לא חזר איש מקרוביהם מאושוויץ, שני הילדים המשיכו לחיות עם המשפחה הפולנית.
ב-1950 הועברו למוסד ילדים של OSE בוורסאי, וב-1953 עלו ארצה. מרים למדה הוראה והתחתנה ב-1955 בקיבוץ שדה-אליהו, שבו היא מתגוררת עד היום עם ילדיה ונכדיה.
מרים עסקה למעלה משלושים שנה בחינוך ילדי הקיבוץ, ואף ניהלה את בית הספר האזורי.
היא נוהגת לספר את "חייה" לתלמידי בית הספר.

דורה וינברגר

דורה וינברגר (וייסמן) נולדה בגרמניה ב-1931. עם עלות היטלר לשלטון עזבו הוריה את גרמניה והתיישבו במץ שבצרפת. בפרוץ מלחמת העולם ב-1939 נמלטה המשפחה לאנגולם, אך העיר נכבשה בידי הגרמנים ב-1940. בשנת 1942 הם חוצו בחשאי את קו ההפרדה והתמקמו בלקטור שבמחוז ז'ר (Lectoure, Gers). 
כעבור זמן הסתירו את דורה ואת אחותה הקטנה הילדה אצל משפחה לא יהודית ובמוסד ילדים באספה, במחוז גארון העלית (Aspet, Haute-Garonne). בספטמבר 1943 אספה האם את שתי הילדות והמשפחה הצליחה לחצות בחשאי את הגבול השווייצי. 
בתום המלחמה שבה המשפחה למץ והאב נפטר שם. אמן של שתי הילדות החליטה לעלות איתן ארצה בשנת 1949.
לאחר נישואיה חזרה דורה אל ספסל הלימודים, למדה באוניברסיטת בר-אילן ועבדה כמורה לצרפתית ויועצת פדגוגית במשרד החינוך במשך שנים רבות.
מאז 1994 דורה נמנית עם חברי הנהלת עלומים ועם חברי מערכת כתב העת. היא מתמסרת לפרויקט חינוכי של הוראת תולדות השואה בצרפת ומספרת על השואה במוסדות החינוכיים ברחבי הארץ.
"חובתנו היא", אומרת דורה, "להנחיל את חוויותינו לדור הצעיר ולדורות הבאים".