אשתי קנתה לי צנצנת קטנה של ריבה. בשבילי. צנצנת ריבת תות שחור. היא הביטה בי במבט אוהב מהול בשמחה על ההפתעה שהכינה לי. הבחנתי במבט המצפה לתגובתי. חיוך רחב על שפתותיה גילה כי ידעה שתגרום לי לחוויה משמחת. היא ידעה. סיפרתי לה מזמן את הסיפור על אודות התות השחור:

זה היה מזמן שהייתי במחבוא, ילד. בשנות המלחמה, שנת 1941, אחרי שהוברחתי מהמחנה. ארגון אוז"ה (OSE) דאג להחביא אותי במעונות ילדים ובמשפחות נוצריות. חזרתי פעמים מספר למעון במונטינטין, במרכז צרפת, אחרי פרידות קשות מהמשפחות שלמדתי להכיר ולאהוב ואשר הצילו אותי כה הרבה פעמים מהגרמנים בסכנת חייהם. 
שם, במעון הילדים, חייתי בין חברים לגורל, ילדים קטנים כמוני, בהשגחת מורים ומחנכים. הערצתי את המבוגרים שסיכנו את חייהם כדי להציל אותנו. אהבתי במיוחד את האחות שטיפלה בי כשחליתי. היא הייתה כל כך עדינה, חמה, יפה. שכחתי את שמה. 
הייתי אז בן 7.
היו שם הרבה תותים שחורים. שיחים עבותים. יכולתי לטייל ובצדי השבילים קטפנו את התותים בקבוצות של ארבעה, חמישה ילדים. היה זה עבורנו זמן של אושר כמעט מושלם. הרגשנו לרגע חופשיים. שכחנו לזמן קצר את העבר, וגם את ההווה: ילדים שיצאו מהמחנות, סבלו מהפרידה מההורים, מהאחים, מהמשפחה, ילדים שידעו רעב ויאוש. ילדים קטנים שבכו בלילות, שפחדו מהמחר. לילות נטולי תקווה.
הייתי במונטינטין כמה פעמים בעונת התות השחור.
העונה האחרונה הייתה העצובה ביותר. חזרתי למעון אחרי שחרור צרפת: ארגון אוז"ה אסף את הילדים, כדי שבני משפחה ששרדו יוכלו לבוא לקחת אותם: אם, אב, אח או דוד, סב או קרוב אחר באו...
קבוצת הילדים הצטמצמה לאט לאט. בסוף נשארתי לבד. איש לא בא לקחת אותי. הלכתי לבדי לקטוף את התות השחור.
כל השנים נשאר טעם התות השחור בפי: הוא חמוץ וגם מתוק.
אשתי החזירה אותי לזמן התות השחור. אני רואה לפני את חברי הילדים. אני רואה בבירור את גב' רוז-הלן, המנהלת של המעון משנת 1944-45, בעת שנשארתי שם בודד. היינו לילדים.
פגשתי את המנהלת כעבור ארבעים שנה. היא התגוררה בחיפה. 
גב' רוז-הלן הפכה פה לורדה. "הו – הובר הקטן", קראה בשמחה שלא ידעה גבול, כשראתה אותי. אני הייתי פה לאהוד.
היא הפכה מיד לבת משפחה, קרובה קרובה. היא השתתפה בכל השמחות. פעמים רבות חזרה וסיפרה עד כמה אהבתי את התות השחור. 


אהוד לב
דצמבר 1996