על סדר היום, פעילויות מקומיות ומחוזיות.
אך ב-1938 ראיתי את אבי, שבית הדפוס והחנות לצורכי המשרד שלו עוקלו, חוזר שבור ממחנה דכאו (Dachau). ראיתי את בית הכנסת שלנו עולה באש בליל הבדולח, ראיתי את ההמון, שיכור משנאה, מסתער על הבית שבו גרנו ואליו נמלטו יהודי העיר ימים אחדים לפני הגרוש, הייתי בין 6,500 היהודים שהגיעו למחנה גירס ב-25 באוקטובר 1940. הייתי בן שש וחצי ושוכנתי באותו צריף שאליו הובאה אמי. את אבי לא חזרתי עוד לראות, סבתי מתה בגירס שלושה שבועות לאחר שהגענו לשם.
אני זוכר את גירס היטב, הרעב, הקור, הגשם, הבוץ. בידי הקטנות אספתי אבנים כדי לסייע ל"גדולים" לבנות ולסלול מעין שביל בתוך הבוץ האפור והסמיך. אני זוכר את הצריפים האפלים, את הקש הדל והלח ששימש מזרן.
אני חוזר ורואה את פניה של אמי האהובה וחושב על ייאושה העמוק בראותה אותי כלוא בגיהינום הזה. אני חושב על גבורתה העל-אנושית כאשר ב-1941 הפקידה אותי בידי אנשים זרים שהוציאו אותי מהמחנה. הובאתי לבתי הילדים של ה-OSE ב-1944. הורי נלקחו למחנות ההשמדה בספטמבר 1942 מבלי לדעת האם אני חי או מת.
שרדתי מגירס, האם אני ניצול של גירס? האם החודשים שעברו עלי עיצבו את אופיו של ילד בן שבע במידה כזו שהוא לעולם לא יוכל לשכוח? חמישים וחמש שנים אחרי בואי לגירס אני נזכר בכל, בפרטים נדושים עד גיחוך כמו בציד אחר קופסאות שימורים ריקות ששימשו סירי לילה.
נישאתי בישראל עשרים שנה לאחר כליאתי בגירס. הרב שהשיא אותנו זיהה אותי מיד בפגישת ההכנות הראשונה: לאו אנסבאכער (Leo Ansbacher), שנזכר בי מאותם הימים – ילד קטן במחנה גירס.
כעבור עשר שנים מצאתי את האישה הצעירה שהוציאה מגירס, כשישים ילדים, ואותי ביניהם – אנדרה סלומון (Andrée Salomon) היא הייתה לחלק מחוג משפחתנו בירושלים.
חמישים וחמש שנותי האחרונות נראות לי קצרות יותר משבע שנותי הראשונות של חיי. תהום עמוקה מפרידה בין שני חלקים בלתי שווים אלה: לא הפכתי למה שהייתי אמור להיעשות שם, באזור באדן (Baden). הכל השתנה בגירס, בגלל גירס, מאז גירס. סבתי מתה שם, הורי הוצאו אל מותם מגירס לאושוויץ. גם ילדותי מתה בגירס, בהיותי בן שבע. לא ניתן היה להחיותה. .
אהוד לב
עיצוב אתרים בטאגרופ | כל הזכויות שמורות