קטע מספר : Doors to Madam Marie שנכתב על ידי אודט מיירס,
הוצא לאור על ידי Washington University Press Seattle 1997

יום חמישי אחד, כדי לא להכביד על הדירה הצפופה של הוריה, שרה בת העשר לוקחת לטיול את אחותה הקטנה הנרייט בת החמש ובת דודתה אודט בת השבע.

צעדנו באיטיות והתבוננו בחלונות ראווה משני צדי שדרת Ménilmontant.
ברגע מסוים הנרייט מתחילה להתלונן שהיא צמאה. יש לנו מעט כסף אך אנחנו לא יכולות להיכנס לשום חנות כי עברנו את השעה שבה מותר ליהודים לערוך את קניותיהם.
לכן ניסינו להסיח את דעתה. 
"הביטי הנרייט, סוס, כלב, שלוש ציפורים על ספסל". היא מביטה דקה בכל חיה וחוזרת על תלונתה: צמאה, צמאה, צמאה!
מתוך ייאוש אנחנו מובילות אותה לעבר חלון ראווה של קליניקה לבובות... הנרייט מתעניינת בבובות ושואלת שאלות. לפתע היא נזכרת שהיא צמאה. אנחנו לא יכולות לקנות שום שתייה, אנו חוזרות ואומרות. היא חייבת לחכות עד שנחזור הביתה. ואז היא רוצה לחזור מיד.
"עוד לא", אומרת שרה, "אנחנו חייבות לטייל עוד שעתיים, זו פקודה של אימא".
הנרייט צמאה, זו עובדה. 
היא מתרגזת ורוטנת. "תני לי רק קצת מים " היא ממלמלת, "אני רוצה קצת מים, אני צמאה". 
היא לוחצת את ידינו כאילו היא יכולה לשאוב מהן מים בן רגע.
שרה מודאגת שמא אחותה הקטנה תגרום למהומה בפרהסיה, דבר שיכול לגרום לנו בעיות בהיותנו יהודיות.
היא מתחילה במשא ומתן. "חכי, הפסיקי לבכות. אני הולכת לעשות משהו, לנסות, אנחנו הולכות להשיג לך מים מהבר שנמצא מעבר למדרכה". 
שרה מתכופפת, נוגעת במכפלת החצאית שלה ומוציאה משם מעט כסף.
"בואי", היא אומרת, "אנחנו הולכות יחד".
הנרייט, שוב מלאת אנרגיה, צועדת במהירות רבה.
אנחנו נכנסות לבר. ליד הדלפק כמה לקוחות שותים ומפטפטים. הם מסתובבים לעברנו ומפנים את מבטם לעבר הטלאי הצהוב ששרה ואני נושאות.
שרה מבקשת מהברמן שיואיל בטובו לתת כוס מים לילדה הקטנה. אבל הוא מוטרד ממשהו אחר כאשר הוא פונה להנרייט ומביט על שרה.
"זו שכנה או הבייביסיטר שלך?" הוא שואל.
הנרייט מתקנת אותו במהירות. "הו לא", היא אומרת, "זו אחותי הגדולה וזו בת דודתי". 
"אם כך", הוא אומר, "האם את לא חייבת גם כן לשאת את הטלאי הצהוב?".
הנרייט מסבירה בסבלנות:
"אין לי זכות, אני צעירה מדי, צריך להיות בת שש. כאשר אהיה יותר גדולה אשא את הטלאי".
הברמן פונה לשרה: "אני מצטער, אני לא יכול לשרת אותך".
שרה שמה את כל הכסף על הדלפק.
"אני יכולה לשלם לך, כוס מים בבקשה".
קולו של הברמן מתקשה " איני מוכר מים, בבקשה ממך צאי מיד".
אני מתחילה למחות.
"זה לא בסדר, זה לא בסדר!!"
שרה מגיבה במהירות. היא לוקחת חזרה את כספה, תופסת את ידה של הנרייט וביד אחרת ואת ידי ודוחפת אותנו החוצה.
כעת יש לה שתי ילדות מעצבנות: הנרייט, שחוזרת פעמים רבות על כך שהיא צמאה, ואני חוזרת על כך 
ש "זה לא בסדר".

שרה והנרייט נשלחו עם הוריהן ואחיהן אל מותם באושוויץ..

אודט מיירס
תרגום : מריאן-מלכה פיקאר