על סדר היום, פעילויות מקומיות ומחוזיות.
התגוררנו ברובע ה-12, בבית דירות גדול שמשפחות יהודיות רבות השתכנו בו. למדנו בבית הספר היסודי של הרובע, אני ושתי אחיותיי התאומות שהיו גדולות ממני בארבע שנים.
ביום הזה המנהלת ביקשה מן התלמידים לערוך מגבית בטרסות של בתי הקפה שבשדרות הגדולות, למען שבויי המלחמה, כפי שעשו רבים בימים ההם. צוידנו בקופסת תרומות, הציבור תרם בעין יפה, ואנחנו ענדנו לצווארוני התורמים תווית, עדות לנדיבותם.
כל בנות חבורתנו הקטנה נשאו את הטלאי הצהוב: אחותי מרים, שבתוקף 14 שנותיה הייתה אחראית עלינו, שתי בנות גלאסוונד שכנותינו, עוד כמה ילדות ששכחתי את שמן, ואני.
על פי חוק וישי, אסור היה לנו להימצא ברחוב לאחר השעה שמונה בערב. אבל בפריס האביבית עדיין היום גדול בשעה זאת, והזמן חלף מבלי שהבחנו בכך. כאשר לפתע שמנו לב לשעה המאוחרת התחלנו לרוץ לעבר תחנת הרכבת התחתית, אבל מפקח המשטרה בלבוש אזרחי קרא לעברנו: "יהודיות קטנות, לאן אתן רצות?" הוא הוליך אותנו אל תחנת המשטרה, תחנת מונמארטר Montmartre אם אינני טועה. אדישים לדמעותינו, הם החזיקו בנו כל הלילה בבית המעצר, שרועות על מצעי קש מזוהמים. אבותינו נדרשו להתייצב השכם בבוקר כדי לשחררנו.
אבי, שכבר ירד למחתרת, לא בא, ואשר למר גלאסוונד, הוא כבר היה כלוא במחנה. אחיותינו הגדולות הן שהופיעו כדי להוציאנו לחופשי. אבותיהן של אחרות, שהתייצבו, נכלאו בו במקום והועברו למחנות. אנו חזרנו אל בית הספר, ובהדרגה נמחו הזיכרונות מלבנו.
אך לא לזמן רב. ב-16 ביוני דפקו שוטרים צרפתיים על דלתנו ועצרו את אמא ואת אחי בן השלוש. הם עצרו גם את גב' גלאסוונד. משם פנו אל בית הספר והעלו אותנו, שתי אחיותיי התאומות ואני, בנות גלאסוונד ועוד ילדים אחרים, למכונית משטרה שבה מצאתי גם את אחי הקטן.
הם הסיעו אותנו אל רחוב לאמארק Lamarck, אל מעון קשישים שאמור היה להפוך למרכז קליטה לילדים ללא הורים. הייתה שם רופאה שנתנה לאחי הקטן גלולות כי הוא לא הפסיק לבכות. פחדתי שהיא מתכוונת להרוג אותו, ורק מאוחר יותר הבנתי שלא ביקשה אלא לעזור לנו.
מכאן מתערפלים זיכרונותיי. זכור לי שביקרתי פעמיים או שלוש אצל אמא, שהייתה כלואה בבית מעצר זמני ליד פורט-דה-לילה; אחר כך הועברה *לדראנסי Drancy, ומשם לאושוויץ. לא ידוע לי אפילו מספרה של הרכבת, אני רק יודעת שהייתה זאת אחת הראשונות. מעולם לא ראיתיה עוד. אחי הגדול, לאחר שנמלט ממחנה בון-לה-רולאנד, Beaune-la-Rolande
הצליח להעביר אל האזור 'החופשי' את אבא, אחותי הגדולה ואחי בן השלוש. התאומות ואני נשארנו ברחוב לאמארק עד פברואר 1943; אז באו הגרמנים עם רשימות בידיהם ולקחו עמם כמה עשרות ילדים. אחדים הצליחו להתחבא בארונות קיר ולחמוק מהם. אשר לנו, אין לי מושג כיצר זכינו להימלט מן המצוד, על כל פנים הסתתרנו אחר כך אצל אנשים שונים. זכור לי שבילינו חודשים אחדים בבוליון-פאר-בונל Bullions par Bonnelles, במחוז נייבר Nièvre, אם אינני טועה, אצל זוג קשישים. כל רכושנו היה הבגדים שעל גופנו, ואת סנדלינו נשאנו בידינו והלכנו יחפים, כדי שלא יתבלו. אחר כך, אינני יודעת כיצד, יצרנו קשר עם אחינו הגדול, והוא בא ולקח אותנו עמו. אז הסתתרתי, לבדי, במחוז סאבוי Savoie, אצל איכרים שהחזיקו בי עד לשחרור.
מלכה קלר (רגינה טראגרץ)
טבת 5757, דצמבר 1996
עיצוב אתרים בטאגרופ | כל הזכויות שמורות