על סדר היום, פעילויות מקומיות ומחוזיות.
בתא הרכבת ישבה מולי נערה שחורת שיער כבת 16 ולידה איש מבוגר. הרבה לא ידעתי על פרטי נסיעתי. ידעתי רק שעלי לעבור את הפירנאים עם קבוצת צעירים ברגל, באופן בלתי חוקי. המטרה הייתה להימלט מהגרמנים ולהגיע לספרד. משם תוכננה לנו נסיעה לארץ ישראל.
בתא המטען מעל ראשה של הנערה שישבה מולי היה מונח תרמיל גב חום, נפוח. בדיוק כתרמיל שקיבלתי לפני נסיעתי. הבטתי על התרמיל ועל הנערה והבנתי שגם פניה לאותו יעד כמוני. לאחר שהמבוגר שישב לידה ירד מן הרכבת באחת התחנות, פניתי אל הנערה בשאלה: "אנו נוסעים כנראה לאותו יעד?" הנערה, שהייתה מבוהלת, לא ענתה לי. פתחתי את מזוודתי הקטנה והראיתי לה שגם לי תרמיל כשלה. אמרתי לה שהסתרתי אותו כי לא רציתי שיזהו אותי עם התרמיל.
אז הסכימה לשוחח איתי. בוכייה סיפרה לי שקוראים לה רוז'י, ושהיא השאירה את אמה בטולוז וזו הנסיעה הראשונה שלה לבד. היא בכלל מאוד מפחדת מכל הדרך. מכר שלה מהתנועה הציונית שכנע אותה להצטרף למסע. בכיסי היה כרטיס הרכבת שקיבלתי מהבחורה הקשרית של התנועה בעלותי לרכבת, ובו צוין המקום שבו עלינו לרדת. שנינו ועוד כמה צעירים, עם אותם התרמילים, ירדנו בתחנת רכבת קטנה לרגלי הרי הפירנאים.
ליד דלת היציאה מתחנת הרכבת חיכתה לנו בחורה צעירה ודחפה אותנו במהירות לתוך מונית שהזדרזה לעזוב את המקום. דחוסים במונית נסענו במהירות במעלה הכבישים ההרריים הצרים. המונית נעצרה בהרים, ליד אחוזת איכרים. לאחר שירדנו ממנה, כיוונו אותנו לתוך גורן גדולה, שבה כבר היו צעירים רבים. היינו כ-30 בני נוער וכמה מבוגרים יותר. בינתיים החל להחשיך ונאמר לנו להתכונן לשינה. נשכבנו על מעט הקש שהיה על משטח הגורן. רוז'י הייתה מפוחדת מאוד. היא נצמדה אלי וביקשה בלחש להישאר לידי ממש כאחות קטנה. אחרי שכולם נדחסו בגורן, הגיעה אישה מבוגרת והדריכה אותנו לקראת המחר. היה עלינו להכין את תרמילי הגב עם הציוד ההכרחי, שכן מלבד כמה קופסאות של קוביות סוכר וסרדינים לא יהיה לנו מזון. בשעה ארבע לפנות בוקר נצא לדרך בליווי שני מבריחי גבול ספרדיים, והזוג הנרי ואשתו יהיו אחראים לקבוצה. בברכת לילה טוב ומסע מוצלח נפרדה מאיתנו. מאוחר יותר נודע לי שאותה אישה, שנקראה מאדאם ג'יסל, נתפסה על ידי הנאצים ונרצחה.
היה לי עוד תרמיל גב טוב מתקופת הצופים. ארגנתי לי אותו. לקחתי עמי כלי רחצה, מגבת, עזרה ראשונה ומעט מהמזון שהוקצה לנו. כקמע לקחתי איתי את התפילין והטלית ששמרתי עוד מהבר מצווה שלי. רוז'י נצמדה אלי כחתולה קטנה מבוהלת שמחפשת מחסה. שכובים על הקש הדל שקענו בשינה. כשקמנו ויצאנו לדרך, עוד לא עלה השחר.
מורה הדרך הזקן הלך לפנים ואנו בטור עורפי אחריו. בסוף הטור הלך מורה הדרך הצעיר. טיפסנו בשבילי ההרים התלולים. מורה הדרך יעץ לנו להכין מקלות מעצים ושיחים שבדרך, שיעזרו לנו בהליכה. כצופה לשעבר הייתי מצויד באולר גדול ועזרתי בהכנת המקלות. אחרי כמה שעות של טיפוס בשבילים ההרריים התחילו כבר בעיות של יבלות קשות על רגליהן של כמה בנות. השתדלנו לעזור באמצעות מעט הציוד שברשותנו.
לפתע הוקפנו בחבורת צעירים מזוינים, שכיוונו את נשקם לעברנו. הבנו שאלה פרטיזנים שמסתובבים בהרים ולוחמים נגד הצבא הגרמני. לשאלתם מי אנחנו ומה אנו עושים פה, ענינו שאנו צעירים יהודים שבורחים מפחד הנאצים. הם ביקשו לראות תעודות והתברר שלרובנו היו תעודות זהות צרפתיות מזויפות. אז הודיעו לנו שאם אנחנו צרפתים, עלינו להישאר איתם ולהילחם בגרמנים. על מנת לשכנע אותם שאנו פליטים מצרפת ושתעודותינו מזויפות, אספתי מכמה בנים את התעודות, ויחד עם שלי שרפתי אותן לעיניהם. הם קיבלו את המעשה כעדות מהימנה ואפשרו לנו להמשיך בדרכנו.
מורה הדרך הפציר בנו למהר כדי להגיע לקראת לילה אל רכס הרים מסוים. היינו עייפים מאוד ומורה הדרך אפשר לנו לנוח בלילה למשך שעתיים. רובנו כבר נפטרו מתרמילי הגב, מאי-יכולת לסחוב אותם בדרך. ישבנו בהרים הגבוהים ליד אגם שהיה פעם הר געש.
עוד באותו לילה המשכנו לטפס בשבילי הרי הפירנאים.
יצחק קרמר
אדר 5759, פברואר 1999
עיצוב אתרים בטאגרופ | כל הזכויות שמורות