על סדר היום, פעילויות מקומיות ומחוזיות.
"בתום קרוב לשלושה ימי נסיעה, בגלל המעקפים וההתחמקויות הרבות, הגעתי לאנמאס Annemasse ואנדריאה סלומוןAndrée Salomon , שכיניתי אותה 'מלאך עלי אדמות', קיבלה שם את פני. היא אמרה לי: "עליך להיות במקום פלוני בשעה 18:30". קבוצתנו מנתה 14 נפש, לרבות תינוק בן פחות משלושה חודשים.
שעתיים צעדנו בהדרכת המבריח, כדי לחמוק משוטרי אנמאס, ובסוף הוא הוליך אותנו אל קו התיל הדוקרני הפרוס לאורך שטח ההפקר. כולנו נפצענו בחצייתו, כי הלילה היה חשוך מאוד. אחר כך היה עלינו לעבור בתוך מימי נהר עמוק למדי, עם בגדינו ומטעננו, מבצע קשה למדי. אבל על המכשול העיקרי עדיין לא גברנו: גדר גבוהה כשלושה מטרים שהייתה פרוסה לאורך הגבול ממש. כאשר התקרבנו אליה נדלק פנס, ושוטר שווייצי קרא לעברנו: "אם תנסו לחצות את הגדר, אפתח עליכם באש!". אחד הצעירים בקבוצתנו, יוסי וולף, פתר את הבעיה: הוא פתח בריצה, השוטר דלק בעקבותיו, ובינתיים חצינו כולנו את הגדר, לרבות התינוק. אז פנה השוטר לרדוף אחרינו, וגם יוסי עבר.
הגענו לתחנת משטרה בפרברי ז'נבה. היינו חבולים ופצועים כולנו, בגדינו קרועים ומראנו מעורר חמלה. הגישו לנו מעט תה והורו לנו לנוח ולהמתין. לפנות בוקר הובאנו אל המשטרה הצבאית אשר תחקרה אותנו ארוכות, בניסיון להוציא מפינו את שם הארגון שסייע לנו.
לשאלה זאת הכינו אותנו מראש. אסור היה בתכלית להשמיע את השם OSE, וכולנו אמרנו שאנשי הצלב האדום הם שעזרו לנו. היה זה שקר גלוי, כי לעולם לא היה הצלב האדום מסתבך בחציית גבול בלתי חוקית, אבל דבקנו בגרסה. כעבור כמה ימים נכלאנו, מקצתנו במחנה שארמיל, Charmille מקצתנו במחנה שאמפל Champelle שנקרא "מחנה קצה העולם". ב"מחנה הקליטה" שרר משטר צבאי. הכול היה נקי ומסודר, אבל נאסר עלינו לארגן מניין לתפילה ולשלוח מכתבים כלשהם. שני אחי ואחותי שבארץ ישראל היו חסרי כל ידיעה על גורלי זה שנה שלמה, ובכל זאת לא ניתן לי להודיע להם שיצאתי מכלל סכנה".
משה ארנד
עיצוב אתרים בטאגרופ | כל הזכויות שמורות