על סדר היום, פעילויות מקומיות ומחוזיות.
אבא חוזר הביתה נסער: "אנחנו ברשימת המשלוח הבא".
פליטים מהעיר מץ METZ מאז שנת 1940 , והנה אנחנו חייבים לברוח שוב ולהגיע לאזור החופשי.
אחותי הקטנה בת השש ובן דודי קלוד הופקדו בידי אישה צעירה המעבירה אל מעבר לקו ההפרדה ילדים שהם צעירים מכדי לקבל תעודות זהות.
אבי, אמי ואנוכי ננסה את ההרפתקה, ללא הטלאי הצהוב, וללא מסמכים, בעזרת עובד הרכבות.
עם שחר הוא מחכה לנו על רציף תחנת הרכבת, בפינה הרחוקה וחשוכה.
הוא מוביל אותנו אל קטר של רכבת, מין מפלצת עצומה, מעביר אותנו דרך פתח צר, מוריד אותנו דרך כמה מדרגות. אנו נמצאים בנגרר הקטר במאגר המים.
"שבו", הוא אומר לנו, "ובעיקר אף מילה".
אנו יושבים בכוך האפל, הרגליים במים חמים.
אני מבחינה בשניים או שלושה בני אדם.
שומעים את הגרמנים צורחים פקודות על הרציף. שומעים את נביחות הכלבים, אימא מחזיקה אותי חזק מאוד. פתאום הרכבת מתחילה לנוע.
המים הופכים חמים מאוד, עולים, מגיעים לי עד המותניים.
החום איום, קשה לי לנשום.
מזמן לזמן אני מרגישה שהרכבת עוצרת, שומעים צעקות בגרמנית, ואנו שוב נוסעים. מהחשכה הנוראה נובע ריח איום: טבע הגוף עושה את שלו.
עוברות שעות ושעות. הרכבת נוסעת. פתאום הכול נעצר.
אנו מחכים ומחכים. כמה זמן? איבדתי את מושג הזמן.
אנחנו רטובים לגמרי ורועדים מקור: היות שהרכבת אינה נוסעת הדוד כבר אינו פועל והמים התקררו. לבסוף נשמע קול: "נו, נו, צאו, מהר,תזדרזו, הגעתם!".
אנחנו נעקרים מבטן המפלצת, ואנו נמצאים בסככה שאליה הביאו את הקטר.
כעת לילה, אנחנו מופרדים ,מלכלכים, מותשים...אך בעיר לימוז' Limoges באזור החופשי.
דורה וינברגר
ניסן 5758, אפריל 1998
עיצוב אתרים בטאגרופ | כל הזכויות שמורות