על סדר היום, פעילויות מקומיות ומחוזיות.
רבים מן היהודים הזרים עזבו את מעונם מתוך פחד
כך הגענו – הורי, אחותי הילדה ואני – אל אנגולם ,Angoulême בספטמבר 1939, כדרכן של משפחות יהודיות רבות מהעיר מץ Metz .
תחילה עלה בידנו לנהל חיים כמעט נורמאליים.
הממשלה העניקה בכל חודש קצבת קיום לפליטי לוריין, ואבי מצא עבודה, ויכולנו להתקיים כך בכבוד. אני למדתי בתיכון עירוני לנערות, ואחותי בגן חובה. בימי שבת אחר הצהריים נפגשו משפחות רבות ב"גינה הירוקה" ואנחנו, הילדים, השתעשענו היטב.
לפתע, ביוני 1940, הכול השתנה בן-לילה. צרפת נכבשה, העיר אנגולם שרצה גרמנים, המוני חיילים צעדו תוך שירת "היילי, היילו" בקולי קולות, עד היום מהדהדים באוזני קולות המגפיים הפוסעים בסך!
החרדה הייתה נחלת הכול, היא הורגשה בכל העיר, בכל בית.
זכורות לי היטב לחישותיהם של הורינו בערבים, התרוצצות אבי, אווירת הפחד והאי- ודאות ששררה בביתנו ובמשפחות יהודיות רבות. שמועות! שמועות! כל אחד סיפר דבר-מה, כל אחד ידע משהו שאחרים לא ידעו.
הופיעו מילים חדשות: מפקד, חותם יהודי, רשימות, מצוד, מעצרים, האזור החופשי, "אנטלויפן" (ביידיש: לנוס).
אמירה אחת נשמעה לעתים קרובות: "כן, אבל אנחנו צרפתים!" מילים מסוימות היו סתומות לי, בלתי-מובנות.
יום יום הופיעו הודעות חדשות, צווים, תקנות; החיים נהיו קשים יותר, מסוכנים. כך חיינו במשך כשנתיים.
ואז, ביוני 1942, הופיע הצו על נשיאת הטלאי הצהוב.
אבל, בחודשים אלה, מאי-יוני, הייתה דאגתי העיקרית להצליח בבחינת המעבר שלי לכיתה 'השישית', ואמא גם הרשתה לי להזמין כמה חברות לחגיגת יום הולדתי ה-11 ב-25 ביוני, לאחר הבחינה!
את הבחינה עברתי בהצלחה, ואפילו בציון 'טוב מאוד'.
חגיגת יום הולדתי? כלום, כמובן, אבל זכיתי למתנה בלתי-נשכחת, מתנה שאזכור עד סוף ימי, "בולרו-נושא-טלאי" בעקבות הצו השמיני מ-29 במאי 1942.
צו מס' 8 מ-29 במאי 1942
בדבר אמצעים נגד יהודים
מכוח הסמכויות המלאות שהופקדו בידי על ידי המפקד העליון של כוחות הכיבוש הנני מצווה כדלהלן:
סימן היכר ליהודים
אסור ליהודים בני 6 ומעלה להופיע בציבור ללא טלאי צהוב על בגדם.
הטלאי הינו כוכב בעל 6 חודים בגודל כף היד, מוקף בשחור. הוא עשוי בד צהוב ונושא, באותיות שחורות, את הכיתוב "יהודי". יש לשאתו בדרך הנראית היטב על צד שמאל של החזה, כשהוא תפור בחוזקה על הבגד.
כניסה לתו קף: צו זה יכנס לתוקפו ב-7 ביוני 1942.
מפקדת המושל הצבאי, צרפת
נאסר לחלוטין לחבר את הטלאי בסיכות; אמא התקינה לנו אפוא, לאחותי ולי, בולרו כתום קטן ללבישה מעל לשמלות הקיץ שלנו, ועליו נתפר הטלאי הצהוב "בחוזקה, כשהוא נראה היטב על צדו השמאלי של החזה".
ביום הראשון לנשיאת הטלאי הגעתי לבית הספר ולמרבה הפלא הבטתי סביבי ללא בושה, בראש מורם, "הנה", אמרתי, "גם את יהודיה?" לחצתי את היד, נשקתי לחברותי, אבל בקרב חברותי ניכרה אי-נעימות, אי-נוחות, מבוכה, שכמובן לא יכולתי בימים ההם להבין היטב. כמה נערות הסתירו את הטלאי בילקוט שלהן, אחרות בספריהן. נכנסתי לכיתה והתיישבתי במקומי הרגיל, באמצע השורה השנייה, ליד חברתי "חסרת הטלאי". המורה החליטה להכניס מעט שינוי ומצאתי את עצמי בשורה האחרונה בין שאר "נושאות הטלאי".
הייתי נערה תוססת מאוד ובעיקר – מאוד עצמאית. השתתפתי בחוג הדרמה של בית הספר, אהבתי לטייל ברחובות העיר, לפגוש את חברותי ב"גן הירוק" וכן, בעיקר בימי ה', ללכת לספרייה העירונית. (באותם הימים יום ה' היה יום חופשי לתלמידים).
באחד מימי הקיץ באותה שנת 1942 נכנסתי לחנות ספרים ומכשירי כתיבה. היה שם לקוח, קצין גרמני שביקש לקנות דבר-מה. הוא דיבר גרמנית, אך בעל החנות לא ידע לדבר אלא צרפתית: העדר מוחלט של תקשורת בין השניים.
ואני, ילדה טובת לב השולטת בשתי השפות, ביקשתי להיות להם לעזר, התערבתי והסברתי לבעל החנות מה מבקש הלקוח הגרמני לקנות.
שתיקה ותדהמה משני הצדדים. הצרפתי בעל החנות הביט בי ולחש לכיווני "הסתלקי, ילדה, שובי הביתה!" הגרמני הביט בי, גילה את ה"בולרו-נושא-הטלאי" שלי ולחש אלי גם הוא, בגרמנית: "תודה ילדתי, אבל רוצי מהר הביתה, יום מסוכן היום!".
באחד מימי א' הזמינה אותי חברה מחוג הדרמה לחגיגת "בת-מצווה" הקתולית שלה Premiere Communion.
לבשתי את שמלתי היפה ביותר, ועליה את ה"בולרו-נושא-הטלאי" שלי. בבואי אל הכנסייה ניגשה אלי גברת אחת וביקשה ממני בחביבות להסיר את הבולרו שלי, אבל לא עשיתי כן. בתום הטקס היא נטלה את ידי, ליוותה אותי בחלק מן הדרך ואמרה לי: "שמרי היטב על עצמך, ילדתי!"
האם הייתי תמימה, שאננה, או פשוט בלתי-מודעת לסכנה? מה שברור לי הוא שלא חשתי, עדיין, לא בושה ולא השפלה.
שישים שנה חלפו מאז, אבל אני זוכרת עדיין בהכרת טובה את מחוות האהדה והחיבה ההן.
ואולם ביום ה' שלאחר מכן החלטתי ללכת אל הספרייה.
הספרנית, שהכירה אותי היטב והמליצה לפני לעתים קרובות על ספרים, התבוננה בי וב"בולרו-נושא-הטלאי" שלי. "את יודעת", אמרה לי בנימה יבשה וכמעט עוינת, "אינך רשאית עוד לבוא הנה, מסרי לי את הספר שלך ואל תשובי עוד".
וכאן, לראשונה מאז החל הכיבוש, השפלתי את עיני ולא יכולתי לעצור בדמעותיי, חשתי מושפלת, "זה לא צודק", אמרתי לה, "למה? "
בדרכי הביתה עברתי בכיכר שוק שבה חנו כמה משאיות וראיתי חיילים גרמניים סביבן, ושוטרים צרפתיים העלו אל המשאיות, תוך דחיפות גסות, אנשים שהכרתי. לעולם לא אשכח את מר שטרן בעל האף האדום וגברת גרינברג, אישה שנשאה תמיד מטרייה, ואנחנו, הילדים, לגלגנו עליה. מיד הבנתי שקרה דבר-מה איום ונורא, ופחדתי מאוד מאוד.
נער דחף אותי והפטיר "זוזי, רוצי, מלא גרמנים פה!" פאניקה אחזה בי, ורצתי אל רחוב פריס; שם התרחש מחזה זהה: עשרות אנשים ליד משאיות! חייבת הייתי בכל מחיר לשוב הביתה! מכיוון שהכרתי היטב את העיר, עקפתי את הרחובות הראשיים עד שסוף סוף הגעתי הביתה דרך סמטאות אחוריות. אבי, שדעתו נטרפה בחרדה לגורלי, אחז בזרועי וניער אותי מבלי להשמיע הגה. אמא בכתה והתייפחה "דאס קינד, דאס קינד"... (הילדה, הילדה בגרמנית)... לא הבנתי כל כך את המתרחש, למה התכוונה אמא, שהרי "דאס קינד" מכוון להילדה אחותי, לא לי!
אבי הסביר לי: הילדה הופקדה לפני שעה קלה בידי אישה צרפתייה צעירה על מנת להעבירה אל האזור החופשי. אמא הייתה בטוחה שלא תשוב לראותה עוד!
אשר לנו, הוסיף אבי, עלינו להסתלק מיד כי אנחנו הבאים בתור ברשימת המעצרים שלהם.
כך יצאנו באותו ערב, בחשאי, בשקט ובחשכה לבל נעורר את חשד שכנינו הצרפתיים, ועזבנו את הדירה כדי לנסות לחצות את קו ההפרדה* אל האזור הדרומי, החופשי.
והבולרו-נושא-הטלאי שלי? נטשנו אותו, עטוף בנייר אריזה יחד עם שני הטלאים הצהובים של הורי, בתחתית פח אשפה בתחנת הרכבת של אנגולם, בטרם עלינו על הרכבת שלנו.
דורה וינברגר
תשרי תשס"ג, ספטמבר 2002
עיצוב אתרים בטאגרופ | כל הזכויות שמורות