info

מחנה גירס במשטר וישי


בפירינאים הנמוכים 
יש מקום מיוחד
בו ניצבים רק צריפים
ולא עץ אחד 
על מסגר שם סוגרים 
בזה העולם - משוללי זכות חיים 

(פזמון מהשיר "שיר של גירס")
 

מחנה גירס

גירס היה אחד מהמחנות המפורסמים ביותר שמבין מחנות הריכוז שבצרפת, אמנם לא השמידו בו אנשים, אבל הגוף והנשמה אוכלו בו על ידי הרעב, ותנאי החיים הקשים בצריפים הרעועים מלאי הרימה, שלא הגנו מפגעי האקלים. בלקסיקון של ממשלת וישי (שניהלה את המחנה במשך כל המלחמה) היה זה מחנה דיכוי למחצה. בשביל העצורים זה היה פשוט ה"גיהינום של גירס".

מחנה גירס היה בשטח ביצה מישורי (2 ק"מ אורך ו-500 מטר רוחב), בשני צידי המעבר שבאמצעו היו כ 13 מלבנים מוקפים בגדרות תיל. בכל מלבן - 30 צריפי עץ, שהריהוט היחידי בהם היו מזרוני קש. כשהמחנה היה מלא היו דחוסים בכל צריף כ-60 עצורים.
המחנה הוקם באביב 39 לצורך אכלוסם של לוחמים רפובליקאים שגלו מספרד. במאי 1940 עזבו רובם.
תמורתם הגיעו ה"בלתי רצויים" - זרים שברחו מהמשטר הנאצי, רובם היו יהודים, מאוקטובר 1940, אחרי החקיקה נגד היהודים, הוחזקו במחנה עד אוקטובר 1943 (יום חיסולו), כ 18 אלף עצורים יהודים.
מ-1942 יצאו ממנו משאיות מלאות יהודים אל מחנות ההשמדה.
 

החיים בגירס - מפי העצורים

"מכנת הרעב הייתה הקשה ביותר. בבוקר - קיבלנו כוס קפה שחור. בצהרים - צלחת מרק שכללה 25~20 גרעיני חומוס, ומספר חתיכות גזר. בערב - אותו תפריט. ההקצבה היומית של לחם לא עלתה על 350 גרם", מספר אסיר שדבריו מובאים בספרו של קלוד לארי "מחנה גירס", "הדוד רעב", הופיע הרבה במכתבים מהעצורים, עד שהצנזורה של המחנה, החליטה על איסור בשימוש במילה "רעב" במכתבים, ב-1941, מנת האוכל הגיע לפי כותבים אחדים עד ל 1200 קלוריות, ולפי אחרים בקושי לחצי מזה, בנוסף לרזון, הופיעו בצקות, והגוף התנפח עד כדי קשיים בהליכה, בנוסף לזה, המזון היה לעיתים קרובות מקולקל, והחיפושים בפחי האשפה אחר קלחי כרוב וכדומה - היו גורם עיקרי למגפת הדיזנטריה.

כאמור, תנאי ההיגיינה במחנה היו בלתי נסבלים. בחודשיים מאי -יוני 1940 הוכנסו למחנה 9,771 נשים "בלתי רצויות", בלא תכנון מוקדם וללא סידורים אלמנטאריים. מספרת ליזה פיטקו בספרה: " Le Chemin des Pyrenees" סמוך לגדר התיל של המחנה. מתחת לכיפת השמיים. היו שקתות גדולות שמעליהן מתוח צינור. שהיו בו חורים במרחק מטר מאחד לשני במקום ברזים... המים בצינור זרמו במשך שעתיים בכל בוקר.
לפעמים במקום זרם היה טפטוף. זה שימש למרחץ עבור למעלה מאלף נשים... המים שימשו לרחצה ולכביסה. החיילים הארורים מצאו לנכון, לעיתים, לסייר דווקא בשעות אלה סמוך לשקתות". 
"הייתה גם הבעיה של "בתי שימוש". אלה היו על דוכן של עץ מוגבה העומד על יתדות עבים בגובה 2 מטר. אליו היו עולים במדרגות רעועות, ללא מעקה. בדוכן מוארך זה היו חורים גדולים, ומתחתם מיכלים גדולים ממתכת. לנו לא הייתה בעיה לטפס על המדרגות אבל לחולות ולזקנות, זו הייתה בעיה גדולה, פעמים רבות, ראינו נשים במצוקה למטה, בתחילת המדרגות, מושפלות, ממתינות שמישהו יסייע בידן לעלות, היו שנפלו. . . "להיזקק לבתי שימוש בלילה, זה היה אסון. אחרי העוצר בלילה, אסור לעזוב את הצריף. והייתה סכנה ללכת בחשכת הלילה לשם. ובמיוחד. כשירדו גשמים. לשקיעה בבוץ עד לקרסולייםיי.
ב 25 לאוקטובר 1940, הגיעו משאיות עמוסות ב 6,538 יהודים ו"שפכו" את תכולתם במחנה. 
בגרמניה מחליט המושל בורקל (Burckel) על מעצרים גדולים במחוז שלטונו, שכלל את "באד" "פלאטינה" "סאאר" ו"לורן" le pays de Bade, le Palatinat, la Sarre, la Lorraine את קרבנותיו שלח למערב. תושבי "באד" הגיעו אחרי נסיעה ברכבת במשך 48 שעות לתחנת "אולורון" הקרובה למחנה גירס. 

עצוד בשם לאוויס לקאון מתאך את הגעתם של אלו : "מצעד בלתי פוסק של אנשים, נשים וילדים מכל הגיליים נכנס למחנה. הם כורעים מתחת לחבילות מועדים ונופלים לתוך הבוץ. השומרים הקרובים למכוניות עם השוטרים והחיילים, צורחים ומצליפים בייחוד על החלשים הנופלים. הגשם יורד עם הדמעות של הילדים.'', עד אחר מתאר : "הצאן הזה נדחף בבלגאן לא יתואר לצריפים הריקים, ללא ספסלים, בלא מחצלות ובלא קש". הייתה הפרדה בין הגברים לנשיהם "כי זה לא מוסרי שיגורו יחד".
מאוחר יותר מגיעים למחנה עוד 3,870 גברים המועברים ממחנה "סנט סיפריאן". אחרי הגשמים של הסתיו מגיע חורף קשה מאוד, העצורים שלא ניתן להם להביא עמם ביגוד חם, נעליים וכדומה על מנת להגן על עצמם מהקור העז ומן הבוץ, מסתגרים בצריפיהם, מקלט עלוב : "אמנם היו בצריפים תנורים אך לא עצים להבעיר בהם, ויש שהבעירו את המחצלות שלהם, והגגות דלפו..." 
איך ניתן לנקות את המקום בתנאים כאלה? - עכברושים, כינים ופשפשים שורצים בכל. מתוך העצורים מנסים מספר רופאים ואחיות להיאבק במצב, אך כיצד?

יי בצריפים הקרים המשמשים מרפאה יש רק שמיכה אחת למיטה עבור 40-10 הנגועים בשלשול" -כותב דרי אויגן נטר מהעיר מנהיים (שבא. כנשיא הקהילה. עם קהילתו. למרות שיכול היה לחמוק מן המעצר עקב נישואיו לגויה). 
בדומה מספר ד"ר מכס לודביג, שהיה אחראי על בית חולים לנשים : "המחסור באפשרות בידוד, הלכלוך הנורא, המחסור בחומרי חיטוי ותרופות, ובמיוחד המחסור במזון מתאים - הכשילו את כל מאמצינו".
המצב השתנה במקצת, בתחילת קיץ 1941, עם ראשית הגעת סיוע מארגוני סעד. אבל הקבוצה מ"באד", שביניהם היו הרבה זקנים, (המבוגרת בת 99), שילמה מחיר כבד: 820 מהם קבורים בבית הקברות של גירס.

מספר גדול של תושבי המחנה חבים את חייהם לעזרה שבאה מבחוץ. כאשר ההנהלה הסכימה לכך : החבילות נשלחו על ידי קרובים, חברים, קהילות יהודיות מצרפת, משוויץ ומארצות הברית.
האסירים הקימו בעצמם "ועד מרכזי סיוע" שנשיאו היה הרב ליאו אנסבכר. הוא לקח "מעשר" מכל חבילה עבור מחוסרי כל עזרה, וחילק את התרופות היקרות שנשלחו למחנה.
כ 10 ארגוני סיוע צרפתיים ואחרים הורשו להיכנס למחנה לעזרה. יש לציין את הסיוע הפרוטסטנטי, הקווקרים. שחלקו כמויות גדולות של מזון. האחות אליזבט קססר שליחתה של ארגון ההצלה של שוויץ, עשתה עבודה במסירות רבה וללא גבול, עבור החולים והילדים, כמו כן הצלב האדום הצרפתי, והידידות הנוצרית של הכומר גלסברג, בלא לשכוח את הארגונים היהודיים כמו "אוזה" ו"אורט".
אנשים אלו לא הביאו רק סיוע חומרי, הם היו משענת נפשית ורוחנית חשובה לעצורים, חלק מהם לא היססו להתנגד להנהלת המחנה והרבה ילדים חבים את חייהם למתנדבי "אוזה" ו"אורט" שהבריחום מן המחנה והצילו את חייהם. הודות לארגונים אלו, הגיע למחנה, גם ציוד לתפירה, כלי עבודה ואפילו כלי נגינה. כך היה אפשר לתקן קצת את הצריפים, להיות עסוקים, לשכוח מעט את הסבל, ולהילחם בייאוש.
זה נכון, היו מאנשי המחנה שנשברו ושנלחמו עבור פרוסת לחם, אבל הרבה התאמצו והתגברו, הייתה פעילות מגוונת אומנותית, תרבותית ודתית - במחנה, רבים מאנשי המחנה היו משכילים, אנשי רוח ואמנים - היו גם בעלי שם בין לאומי. ניתנו שם הרצאות, הופעות אומנותיות וקונצרטים. מורים עצורים למדו את הילדים, ללא ספרי לימוד וללא ציוד אחר, באשר לחיי הדת, הכול אורגן בחסותו של הרב אנסבכר. השבת והחגים נחוגו בהתלהבות, בצריפים שהפכו לבתי כנסת, ובלית ברירה גם תחת כיפת השמיים. ספר התורה הובא על ידי אנשי "באד" למחנה. במחנה היה מנין תפילה יומי, וגם שיעורי תורה.
בפסח 1941, סיפק הרב קפל - הרב הצבאי של המחנות באזור ה"חופשי" - מצות ואלפי הגדות משוכפלות: . . ילדים ערכו את הבר מצווה שלהם במחנה!

            
לצאת מגירס : החלום של כולם. אבל איך יוצאים? 910 עצורים הצליחו לברוח, כותב קלוד לארי, וכ- 1,500 שוחררו. כמה אלפים הועברו למחנות אחרים. מאוגוסט 1942, אלפי עצורים אחרים נשלחו למחנות השמדה. יציאת הרכבות נעשתה על ידי המשטרה הלאומית הצרפתית ("השומרים השחורים"). 

     

המחזות בעת היציאה היו מזעזעים : מצעד של אנשים מצומקים, לבושי סמרטוטים, המלווה בניסיונות פרידה קשים של הקרובים, שבא להיפרד למרות האיסור. צעקות, ניסיונות התאבדות. בשעות הטרגיות האלה נראו גם מעשי גבורה נפלאים. עצורים שלא היו ברשימת המוצאים להשמדה, הצטרפו על מנת ללכת למות עם נשיהם. האחות פולין מאייר, והרופאה ג'והנה ג'אייסמר הצטרפו למסע המוות על מנת לא לעזוב את החולים לנפשם. אדם אלמוני תפס את מקומה של אישה המוסעת למוות, שהתבשרה על הגעת בעלה לגירס, שלא ראתה אותו כמה שנים. כך היו מעשי גבורה אחרים שאין אנו יודעים עליהם. ב-"גיהינום גירס", מחנה מביש של ממשלת וישי, התגלו מסירות נפש, אומץ ועוז רוחני, הן מצד העצורים וגם ממציליהם המתנדבים.

לאה מרקו